<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף ו:</h2>
תנן בפרק בתרא דמקוואות (מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום מדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולן. ותניא (תוספתא פ"ח) ר' יהודה אומר צריך להטביל כולו מפני החתך. ודוגמתו בפרק בהמה המקשה (ס"ח א') לא נצרכה אלא למקום חתך. ובפרק בהמה המקשה (ע"ג א') מייתינן וגרסי' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומפרש התם טעמ' דר' מאיר משום דכל העומד לחתך כחתוך דמי. וקשיא לי אבי העזרי כיון דמקפיד עליו לחותכו ולקוצו הוה ליה במקום שרצה לקוצו מיעוטו המקפיד, וקיימא לן בפרק בתרא דנידה (ס"ז ב') ובפ"ק דעירובין (ד' ב') ובפ"ק דסוכה (ו' ב') ובפרק הערל (ע"ח א') דגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ונראה בעיני שיש לחלק, דחציצה לא שייכא אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכל כגון בצק שתחת הציפורן ומקפיד אפילו כנגד הבשר אבל ציפורן עצמה בלא בצק אפילו גדולה שעתיד לחתכה ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. ולר' מאיר מטביל עד מקום שעתיד לקוץ ולר' יהודה מטביל את כולו. וכן בשערו העומד ליגזז. והלכה כר' יהודה. ועל דרך זו יש לפרש כל חציצות השנויים בפ"ט ובפ"י דמקוואות. וכן הא דאמרינן במסכת' נידה פרק בתרא (ס"ו ב') דעצם שבין השניים חוצץ, מפני שאינה מגופה, וגם יתכן שנראה מבחוץ במקום שתחוב. [וכן] בהדחת קמטים חיישינן דלמא דבוק שם דבר החוצץ מה שאין כאן בידות הכלים וציפורן. ואמר שמואל (שם ס"ז א') כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. וצריך אני לפרש דהא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה, כגון שהיד כתיקנה ולא נשברה אלא שארוכה ביותר. כההיא דשלשלת דלי דקתני בהדה שמפורש שיעורו. אבל אם הכניס היד שלא כדרכו שהפכו ועתיד להסירו ואינו מגוף הכלי או נשבר, דמהשתא לא הוי מגופו וגם נראה לעין כל, חוצץ, דתנן בריש פרק בתרא דמקוואות, כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן או שהכניסן כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אילו חוצצין. פירוש לא מרקן שלא תיקנון בתוכן בכל הצורך ולא גמר, כמו [יומא פ' ע"א] מיתה ממרקת, וכמו [שם ל"ב ע"ב] מירק אחר שחיטה על ידו. ומה שחילקתי בין נראה מבחוץ ולא נראה, מיסתייעא מילתא מדתנן בשלהי מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ. פירוש דמסתמא אז מקפיד במיעוט כזה. ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. פירוש אם האדם טמא מת אע"פ שהחץ טמא מכוחו, טומאה בלועה ולא מטמאה. כדתנן לעיל מינה בלע (שבפ') [טבעת] טמאה טובל ואוכל בתרומה ומייתי לה בפרק בהמה המקשה (ע"א ב'). ותניא בשלהי מקוואות (תוספתא פ"ח ה"ד) הנכנס קא ביריכו ר' יהודה אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים חוצץ בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע' באדם ובבהמה ובחיה טהורין. פירוש, כי בלוע לעניין טומאה ולעניין חציצה שווין. דפ' בהמה המקשה מוכיח דכל בלוע הוה ליה כמאן דליתיה כלל בעולם שנתעכל ועדיף מבית הסתרים. וכן משמע בסיפא דההיא ברייתא דמסיים נכנסו צרורות וקיסמין בסידקי רגליו מלמטה ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהיא כבית הסתרים. ורבינו יצחק מסימפונט זצ"ל פי' בפירושי משניות שלו, מתניתין או בשל מתכת ורבנן אי בשל עץ ודברי הכל. וטעמא דמתכת אינו מודבק עם הבשר הילכך עיילי ביה מיא ולא חייץ. פירוש אחר, מתכת לא מפיק ליה דילמא מיית(י) הילכך לא חייץ אבל בשל עץ מקפיד עליה (ו)לאפוקי חייץ. ורבנן סברי מתכת נמי קפיד עליה לאפוקי. עד כאן לשונו. מרבו אני דן נמי על השער המדובלל שנפגעו בו בלילה מחמת שד, ונקטינן שהוא סכנת נפשות לגלחן, שאינו חוצץ כדנפרש לקמן. מכל מקום שמעינן כדפרישית דידות כלים עדיפי' מחץ כיון שדבוק לגמרי והוא ממנו. וראיית דיבוקו של מעלה בקריעת העור לא מעכב דהוי כבית הסתרים כדתנן בפ' בהמה המקשה (ע"ב א') הוציא העובר את ידו וחתכה (כולו) [כו'] הבשר טהור ועלה פריך בגמ' טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא. והתם נמי קרם העור מלמעלה. וכן לגבי בגד דמייתי עלה. ותניא בפ"ו דמקוואות (בתוספתא ה"ד) האגוד שעל [המכה והקשקש שעל] גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות אדוקין חוצצין רפויין אינן חוצצין ר' [שמעון] שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ. ותנן (פ"ט מ"ג) אילו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ונ"ל שהלכה כר' אליעזר שכמה משניות ובריית' מסייעין ליה. ואין לך בית הסתרים גדול מידות כלים וציפורן במקום דיבוקן אע"פ שעתיד לקוצצן. ונ"ל דאפילו פ' בלועה הוי הילכך אינו חוצץ. ופ"ז דמקוואות (בתוספתא ה"ג) תניא כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן הרי אילו אינן חוצצין. פי' אע"פ שתקועין לתוכו כדרך שמכניסין יד בקורדום ובמחבת. ומסיים התם נתן זפת ושעוה בין במקום הנקב בין במקום הנצוק אינן חוצצין. פי' כי רגילים האומנים להשים תחתיו שעוה כדי להדביקו שקורין שולדור. וכן עושין כשיוצקין לתוכו טבעת כדכתיב ויצק לו ארבע טבעות. וזהו פתרון נצוק. ותניא (תוספתא פ"ז ה"ג, ד') כל ידות הכלים שנשתברה כגון יד המגל ויד הסכין אם משמשין מלאכתן ראשונה אינם חוצצין ואם לאו חוצצין מגל שנשברה ידה מטפח ולפנים אינה חוצצת מפני שהוא כבית הסתרים מטפח ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתו ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת. (וטובלת) [וטובא] קתני התם דבית (הם) הסתרים [אינו חוצץ. ובבית הסתרים] שבגוף האשה בהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ומן הראיות הללו דעתי נוטה כמו כן להתיר לטבול זב או זבה אם שער שלהם מדובלל ומחובר יחד כמין לבד שקורין בל"א יילקש ובלע"ז פלטריר. ולקותא דידהו על יד שד. ונקטינן סכנות נפשות היא אם יגזור אותה. כדפיר' לעיל (ו)גבי חץ של מתכת. ותו דקיימא לן (עירובין ד' ב' וש"נ) דשלש נימות הקשורות אינן חוצצות דלא מיהדק ועיילי בהו מיא. וכ"ש יותר מג'. ואפילו אם נחלק בין מדובלל לקשור ונדונם כחדא חתיכה של לבד והוה ליה בלוע ועדיף מבית הסתרים. ותו כיון דמפני הסכנה אי איפשר לגלחו היינו רביתיה ולא חייצו כדאמרינן בפרק הערל (ע"ח א') וכי תימא משום דר' יצחק דבר תורה רובו ככולו והאמר רבא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ אפילו אם אינו מקפיד ומשני שאני עובר דהיינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו ואפילו כולו אינו חוצץ ולא גזרו ביה רבנן. וכ"ש שערו שאינו עומד לגזוז דרביתיה הוא וחשיב כגופיה. ועד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן בפ"ק דסנהדרין (ט"ו א') ובפרק השולח גט (ל"ט א') אלא בשערו העומד לגזז אבל בשאינו עומד ליגזז בין מחמת קטנות בין מחמת סכנה דכולי עלמא נחשב כגופו לד[ין] מעילה. והוא הדין לחציצה דהוי רביתיה כאבר הנדבק לחבירו וכאצבע יתירה כיון שאי איפשר לקוצצו. ואע"ג דברצונו לא ניחא ליה בהו, השתא מיהא רביתיה הוא ואין בו אפילו איסור דרבנן לדונו ברובו שאינו מקפיד. [ו]לא אזלינן בתר רובא דאינשי אלא בתר דידיה. דתנן בפ' ט' דמקוואות (מ"ו) ר' יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדי', ומייתי לה בפרק אילו קשרים (קי"ד א'), ותו מפליג התם (מ"ו) (בזפצים) [בין זפתים] ליוצרים וכו' עד זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ותנן לעיל מינה (מ"א) ומייתי' לה בריש פרק במה אשה (נ"ז א') אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ורבנן לא פליגי בשל שיער דלא דמי לנימא אחת קשורה דחוצצת, דקשורה שאני. והיילקש אינם קשורים וקצת דמי לארג. ותנן (שם מ"ד) ציפורן המדו[ל]דלת אינה חוצצת. ובתוספתא (ספ"ו) תניא ר' יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. וליכא התם מאן דפליג עליה. ויתכן דלא פלי[ג] עליה אמתנית'. ורפיא בידי אמאי נקט רובא. ותניא התם כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר המדו[ל]דלין באדם אין חוצצין. ופירוש כשות לא איתברירא לי שפיר וגם לרבותי (ופירשו) [מפרשי] המשניות. ומסיים התם (בתוספתא ספ"ו) כל החוצצין בכלים חוצצין בפרה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. פירוש בטבילת פרה אדומה. והספרים שכתבו בהם בנידה, טעות סופר הוא, דבעלה נמי חולין הוא כדאיתא בפרק השוחט (ל"א א'). ובפרק החולץ (מ"ז ב') גרסינן כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. [ו]לא הוזכר שם חולין. וחקרתי שיש נשים שיש להם אותו יילקש שכתבנו לעיל וטובלות בהן. והנח להם אם אינן נביאות בנות נביאות הן שגדלו בין חכמי תורה ואי אפשר שלא שאלו מהם. גם בעיר קלוניא שהיה דר אבא מרי נוחו עדן ושארי חכמים ידעתי ברור שהיו טובלות (בכעשין) [בכענין] זה (שלא) [ולא] שמעתי פוצה פה ומצפצף. ולא נתתי אז לבי לדון לפניהם ולדעת דעתם עד עתה בזקנותי נשאלתי על זאת ונראה בעיני להתיר. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז סהל"ה) אם ראית הלכה רופפת ראה האיך הציבור נוהג. ואף כי אין זו הלכה רופפת. אבי העזרי.
